לובובסקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק פלת"ד"). התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונכות התובע נקבעה במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), וקביעות אלה מחייבות גם לצורך הליך זה עפ"י סעיף 6ב לחוק. אין חולק על חבות הנתבעת והמחלוקת נוגעת אך לשאלת הנזק. התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 30.10.06. הוא סבל מחבלת ראש מלווה בדימום במח, ושברים שונים, גם בעמוד השדרה. לבית החולים הגיע ללא הכרה – ונשאר ללא הכרה במשך שבועיים – בוצעו בו פעולות החייאה וניתוחים שונים. אח"כ החל תהליך ארוך של שיקום נפגעי ראש. ביום 1.2.07 השתחרר התובע מבית החולים והמשיך לקבל טיפול שיקומי במסגרת אשפוז יום בתדירות של שלושה ימים בשבוע למשך כ- 10 חודשים ולאחריהם החל התובע לעבור תוכנית שיקום במסגרת מכון רקנטי. נכויותיו הזמניות של התובע נקבעו במל"ל כדלקמן: 100% נכות מיום 30.1.07 עד ליום 31.5.07, 85% נכות מיום 1.6.07 עד ליום 30.9.07 ו- 55% נכות מיום 1.10.07 עד ליום 28.8.07. נכותו הצמיתה של התובע נקבעה במל"ל בשיעור 40% (על כך הוספו 20% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, שאינה רלבנטית להליך הנוכחי) עפ"י סעיפי הליקוי הבאים: (א) 30% עפ"י תקנה 34(ד) בגין סימנים קליניים המגבילים באופן ניכר את התאמתו הסוציאלית של הנפגע ואשר משפיעים באופן ניכר על כושר השתכרותו. לטענת התובע הוא סובל במישור הרגשי מדיכאון ומחוסר חיות ובמישור הארגוני משכחה וחוסר התמצאות במרחב. (ב) 5% עפ"י תקנה 39(2)1 לתקנות בגין חיבור גרוע של עצם הבריח. לטענת התובע הוא סובל עד היום מכאבים כתוצאה מליקוי זה. (ג) 5% עפ"י תקנה 37(8)א לתקנות בגין שבר בחוליה C7 שהתרפא. לטענת התובע הוא סובל עד היום מכאבים כתוצאה מליקוי זה. (ד) 5% עפ"י תקנה 37(8)א לתקנות בגין שבר בחוליה C8 שהתרפא. לטענת התובע הוא סובל עד היום מכאבים כתוצאה מליקוי זה.

הנתבעת לא הכחישה את האירוע או את חבותה בגינו, גם לא ביקשה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל (באשר לשיעור הנכות ולכך שהיא נגרמה עקב התאונה). ממילא לא היה מקום לטענה שהועלתה שקביעת המל"ל לא משקפת את נכות התובע עקב התאונה כי תיעוד מעברו של התובע לא עמד בפני המל"ל. הערכת משמעותה התפקודית של הנכות הוא ענין שבסמכות בית-משפט והוא סלע המחלוקת בין הצדדים. עיקר נכות התובע היא בתחום הנפשי והצדדים חלוקים מאוד באשר למשמעותה, לאור טענת הנתבעת כי מצבו הנפשי של התובע היה מורכב עוד קודם לאירוע.

התובע טוען שלפני התאונה היה תפקודו ללא רבב וברמה הגבוהה ביותר. אף שאובחן כלקוי למידה לא היתה לכך משמעות מלבד זאת שהאבחון זיכה אותו בתוספת זמן בבחינות. הוא למד במסגרת חינוכית לילדים מחוננים, השלים שירות צבאי ותואר ראשון במדעי ההתנהגות ובזמן התאונה היה בעיצומו של מסלול הכשרה לעובדים סוציאליים. לפני שנפצע הוא זכה לשבחים ולביקורות טובות מצד הממונים עליו, ולראיה הציג מכתבי המלצה ותעודות הצטיינות. לפני התאונה עבד בשתי עבודות עוד כסטודנט והשתכר סה"כ כ- 7,978₪ נטו. מכך לומד התובע הן על תפקודו לפני שנפצע והן על פוטנציאל השתכרותו בעתיד. לטענת התובע, יש ללמוד משכרו כסטודנט על כושר השתכרותו בהמשך דרכו המקצועית שכן, ידוע ששכרו של אדם כסטודנט הוא רק שבריר מהשכר צפוי להרוויח כאשר הוא מקדיש את כל זמנו לעבודה ולאחר שבידו תואר. התובע טוען כי אך מובן הוא שלא יוכל לחזור ולעבוד במקצועו. אדם בעל ליקוי קוגניטיבי כשלו, המטופל בתרופות, לא יכול לעבוד כמטפל בתחום בריאות הנפש אולם גם בכל הקשור לעבודות אחרות, טוען התובע, שלא יוכל להשתלב בהן לאור אופי נכותו ולאור התחרות בשוק העבודה. לטענת התובע, הוא לא מצליח לקום בבוקר, לא יכול להתמיד בריכוז לאורך זמן העולה על 15 דקות והוא רגזן וחסר סבלנות במידה שלא מאפשרת לו אינטראקציה עם קהל ועם הממונים עליו. בנתונים אלה, התובע לא אטרקטיבי בשוק התחרותי של היום אפילו בכל הקשור לעבודות פשוטות יחסית כגון מאבטח או כרטיסן בקולנוע. לטענת התובע, אין אף מעביד אחד שיהיה מוכן לסבול את גחמותיו, את חוסר עניינו בעבודה, את איחוריו ואת עצבנותו ללא סיבה.

הנתבעת טוענת שלפחות חלק ממצבו של התובע ניתן לייחוס לנסיבותיו האישיות ולסיפור חייו: בילדותו נעקר התובע ממדינה למדינה בשל עבודת אביו בחו"ל. היחסים עם האב היו קרים ויתכן שלוו באלימות מצד האב. התובע סבל טראומה כשאביו נרצח במהלך שוד אלים בחו"ל כשהתובע היה בן 23. מהבחינה הקוגניטיבית מצביעים הנתבעים על אבחונו של התובע כסובל מלקויות למידה עוד בילדותו ובייחוד מצביעים הנתבעים על איטיות, דיסלקציה, שיכול אותיות ודיסגרפיה. עוד מייחסת הנתבעת חלק מקשייו של התובע להתמודדותו עם זהותו המינית. הנתבעת טענה גם שהתובע לא הקטין את נזקיו אלא האדירם. לדעתה, יש לו אינטרס בהמשך המצב הנוכחי שבו הוא נהנה מתגמולי ביטוח וקצבאות מל"ל המבטיחות לו הכנסה העולה על ההכנסה שעשוי היה לקבל אילו הועסק במקצועו. לשיטת הנתבעת 40% הנכות הרפואית של התובע לא מצדיקים את החלטתו שלא לעבוד כלל. הנתבעים מצביעים על כך שלכאורה התובע מנהל כיום שגרת חיים תקינה למדי: הוא גר בדירה שכורה עם שותף באותה המתכונת שהייתה נהוגה עובר לתאונה, טס לחו"ל לבד עם חניות ביניים והחלפת מטוסים, יוצא לסרטים, להצגות ולהופעות. כן הצביעו הנתבעים על חוסר מתאם בין התנהלותו של התובע בטיסות לחו"ל למשל לבין עדותו לפיה אין הוא יוצא את פתח ביתו ואין הוא משתמש בתחבורה הציבורית מפאת חוסר התמצאותו ובלבולו.

המחלוקת בין הצדדים בהערכת הנזק סובבת שלושה עניינים עיקריים: האחד – הפער בין הנכות הרפואית המוכרת (40%) לבין תוצאתה הנטענת – אובדן כל כושר ההשתכרות. השני – הערכת פוטנציאל ההשתכרות של התובע. השלישי – הוכחתם של ראשי נזק ספציפיים.

לתובע סיפור חיים לא שגרתי. הוא אובחן בילדותו כסובל מלקויות למידה, נעקר ממקום מגוריו כילד ממדינה למדינה ובהמשך סבל קשיים רגשיים שונים ביחסיו עם בני משפחתו, גם על רקע נטייתו המינית. לצד זה, לפני שנפצע הוא תפקד ברמה גבוהה כעולה אף ממסמכי האבחון הפסיכולוגי שצורפו לראיות הנתבעת עצמה. ייתכן שנתוני הרקע של התובע הפכו אותו לפגיע במיוחד – ולכן תוצאתה של פציעתו קשה מכפי שהיתה משפיעה על אדם אחר, אך דומה שזהו המקום להזכיר ולהחיל את כלל ה"גולגולת הדקה", שהמזיק מקבל את הניזוק כמות שהוא על יתרונותיו, חסרונותיו ורגישויותיו.

התמונה העולה מהראיות עיקבית לגמרי: יש הבדל גדול בין אישיות התובע לפני התאונה ואחריה. גב' הלמר הכירה את התובע עוד לפני התאונה ומקיימת עמו קשר על בסיס יום יומי עד היום. היא העידה, ועדותה נתמכת בראיות חיצוניות, שלפני התאונה התובע היה אדם מוכוון מטרה וחדור מוטיבציה. התובע סיים לימודי תואר ראשון בתחום בריאות הנפש ומטרתו הייתה טיפול באנשים. התובע החל בלימוד עבודה סוציאלית כדי להתגבר על הקושי שבקבלה לתואר שני בלימודי פסיכולוגיה ולשמור על האופי הטיפולי של עבודתו. בזמן לימודיו, התפרנס התובע מעבודה בהוסטל המיועד לטיפול בתחום בריאות הנפש. להשלמת הכנסה, לא בחל התובע אף בעבודות ניקיון. גב' הלמר העידה כי כיום התובע שוהה רוב היום בביתו ולא יוצא הרבה. היא לא הכחישה שהתובע התלווה אליה מדי פעם לסרט או להצגה אולם נראה שהתובע מסכים לעתים מאוד רחוקות לצאת מביתו עד שאין הם זוכרים מתי היה זה בפעם האחרונה.

עדות התובע לא הייתה נטולת מגמתיות. עם זאת, בנקודות העיקריות, המסופר מפיו נתמך בעדות גב' הלמר וחשוב מכך, בתיעוד הרפואי שצורף לראיות התובע ואף לראיות הנתבעת עצמה. עדות התובע הותירה בבית-המשפט רושם משונה. הוא השיב לשאלות בלאקוניות, בקול חרישי ובקושי רב, כמי ש"עושה טובה" עד שהוא מתרצה. ניכר בדבריו כעס כבוש, שלעתים התפרץ לכדי הסתגרות נזעמת ומתריסה. הוא התקשה ליצור קשר עין והופעתו הפיזית היתה משונה. איני סבור שזו היתה העמדת פנים – ההתנהגות היתה עקבית ומשכנעת במהלך עדות שנמשכה זמן רב. מי שנראה ונשמע כה מוזר, אכן יתקשה מאוד למצוא את מקומו בשוק העבודה וגם יתקשה מאוד במגעיו החברתיים.

מעדות התובע וממכלול הראיות עולה כי הגלוי לעין הוא רק "קצה קרחון". בעוד שניתן היה להתרשם כאילו התובע מתפקד גם במצבו הנוכחי ברמה סבירה, מתחת לפני השטח נראה שהתובע אינו כאחד האדם. כך למשל הצביעו הנתבעים על העדפותיו הפוליטיות של התובע ועל העובדה שהוא משתתף הפגנות. לטענת הנתבעת, השתתפותו של התובע בהפגנות אינה עולה בקנה אחד עם טענתו שאין הוא מתמודד היטב עם מצבים של צפיפות, של קהל רב ושל המולת הרחוב. התובע לא הכחיש שהוא פעיל פוליטית. כשהוא נשאל על אודות ההפגנה אליה ידוע שהוא יצא הוא לא הכחיש את יציאתו להפגנה אך מיד הוסיף שהוא יצא מביתו כדי להצטרף להמון המפגין ושב מיד לביתו הרבה לפני שהגיע למקום ההפגנה בשל ההמולה והקהל הרב. מידע זה, הוסיף התובע מיוזמתו ובטבעיות מבלי שנשאל לגביו ובאופן מעורר אמון. מעדות התובע מתעורר חשש ניכר שבוחן המציאות שלו לקוי. כך למשל, הנתבעים הצביעו על העובדה שהתובע מרבה לבקר בחו"ל ולמרות שרוב נסיעותיו קשורות לסדנאות טיפוליות ליוגה ולשיאצו, לפחות ביקור אחד היה לשם הנאה בלבד, למופע של לאונרד כהן בברלין. עם זאת, בחינה מקרוב של השתלשלות האירועים שהובילה את התובע לנסוע להופעה זו מעידה על דרך מחשבה תמוהה מאוד: עפ"י גרסת התובע, שנראתה לו הגיונית לחלוטין, הוא התכוון ללוות להופעה את גב' הלמר, שמעריצה את הזמר. כשגילה התובע שגב' הלמר לא יכולה להרשות לעצמה לנסוע לברלין, הוא נסע לשם לבד. לצורך דיוננו, אין זה חשוב אם הסיפור נכון, אלא, שמעדות התובע נותר רושם ברור, שלפי הבנתו, ההנמקה שסיפק להתנהגותו היא הגיונית. גם בעניינים אחרים נחשפה צורת מחשבה שאינה נראית מחוברת למציאות. גב' הלמר סיפרה, שהתובע קנה אוהל אף שמעולם לא יצא לקמפינג. היא סיפרה שהתובע קנה מספר רב של פמוטות בשתי חנויות שונות רק כדי להרשים את בן זוגו. אלא, שבפועל, לא היו לתובע יחסים רומנטיים משמעותיים מזה זמן רב. הרושם המצטבר מכל אלה הוא קשה. בהחלט נראה שמשהו מאוד משובש בשיקול דעתו של התובע ובקבלת ההחלטות שלו. אף שבמישורים מסויימים, התובע נראה נוהג באופן "תקין", מכלול תפקודו לקוי מאוד.

פציעתו הגופנית של התובע היתה קשה מאוד. בסופו של דבר נותרה לו נכות ניכרת. איני סבור שהתובע יכול להמשיך ללמוד. לא נראה שניתן להתגבר על מגבלותיו באמצעים פשוטים כגון מתן תוספת זמן לבחינות. אין זה סביר שהתובע יוכל לשוב למקצועו ולהתפתח כעובד סוציאלי או כמטפל בתחום בריאות הנפש. המחלוקת הממשית בין הצדדים נוגעת בשאלה האם התובע יכול לשוב לעבודה כלשהי. לטענת הנתבעים, התשובה חיובית ואילו התובע עצמו מעלה טענה מורכבת יותר – נראה שלדעת ב"כ התובע, חוסר נכונותו של התובע לשוב לעבודות פשוטות וקלות יחסית (שקודם, כסטודנט, לא בחל בהן) היא פשוט ביטוי נוסף לנכותו המוכרת.

הדין מצפה שאדם יקטין את נזקו ומי שאינו מסוגל להמשיך במסלול תעסוקה מכובד שבצידו הכנסה גבוהה נדרש להמשיך במסלול צנוע יותר. עם זאת, אין לזלזל ברתיעתו של אדם משכיל להחליף מסלול תעסוקתי של טיפול בתחום בריאות הנפש ב"קריירה" של עובד חסר כישורים והשכלה. איני סבור שמדובר בגחמה, או בעצלות, אלא בקושי של ממש. בעבר התובע התפרנס גם מעבודות ניקיון. כיום ספק גדול אם הוא מסוגל לכך. ההתרשמות מהופעתו המשונה וקשיי התפקוד הברורים שהציג לנגד עיני בית-המשפט נראים כמחסום ריאלי שימנע ממנו להחזיק בתעסוקה כלשהי הכרוכה בהתמודדות עם סדר יום, או עם קהל – וכנראה שגם עם הממונים עליו במקום העבודה. איני סבור שהתובע מונע כיום ע"י מניע כלכלי שבגללו בעצם "אין לו צורך" בתעסוקה. התובע מזניח את טיפולו בתביעות ביטוח שהיו עשויות להפיק לו טובת הנאה כלכלית (וגם הזנחה זו עשויה ללמד על מגבלות התפקוד האמיתיות שלו). למרות שנחקר באריכות בענין, ברור למדי שהתובע אינו מפיק פרנסה ממשית מעבודה כמטפל בשיאצו, אף שכנראה ניסה את ידיו בכך – והדבר דווקא מצביע על רצון להשתקם ולא על מניפולטיביות. בסופו של ההליך נמצא שהנתבעת לא עשתה שימוש בדוחות חקירה שערכה ומכאן שכנראה גם מי שמחפש אחר ראיות לכושר התעסוקה של התובע פשוט לא מצא ראיות כאלה. בסופו של דבר מצאתי בסיס משכנע למסקנה, שאף שלתובע נגרמו "רק" 40% נכות רפואית, הוא איבד למעשה את כושר עבודתו.

הנזק

נזק לא ממוני – עפ"י כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד, זכאי התובע (לאור גילו, מועד התאונה, 40% נכות רפואית ו - 207 ימי אשפוז, כוללי אשפוזי יום) לפיצוי בסך 157,798₪.

הפסדי שכר לעבר – התובע המציא תלושי שכר המסתכמים בסכום של כ- 5,782₪ נטו בממוצע לחודש בשנת 2006. התובע טוען שיש לחלק את הפסדי השתכרותו בעבר לשתי תקופות שונות. בראשונה, עד למועד סיום לימודיו הצפוי, שלגביה יש לפצותו עפ"י ממוצע שכרו לפני התאונה אולם אח"כ יש לפצותו לפי בסיס שכר של 8,500₪. ניסיון החיים מראה שהשכר לא באמת משתפר פלאים מיד עם סיום התואר. לעתים, מרוויחים הבוגרים סכומים הקטנים בהרבה מסכום השכר הממוצע במשק ויש מקצועות בהם משתלם לבוגרים שכר מינימום אותו הם מסכימים לקבל עד שיצברו ניסיון ומוניטין. לזאת יש להוסיף את העובדה שבשוק עבודה רווי, לא כל הבוגרים מוצאים עבודה מיד עם גמר לימודיהם. נוסיף לכך את המציאות (העגומה) שבה גם אקדמאים (וספציפית, עובדים סוציאליים) אינם משיגים לעתים קרובות אף את השכר הממוצע במשק. נראה ששכרו של התובע היה יפה בהשוואה לשכר סטודנט אך לא שוכנעתי שיש בסיס להניח שינוי משמעותי בו מיד עם סיום לימודיו. לפיכך, הפסדו של התובע לעבר עומד על 5,782₪ בחודש למשך 69 חודשים מיום התאונה ועד היום ולאחר שיערוך מאמצע התקופה (12.9.09) - סך 446,127₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד - התובע מצביע על שכרו עובר לתאונה וגוזר ממנו גזירה שווה לתקופה שלאחר התאונה. לטענת התובע, הוא עתיד להרוויח שכר העולה בהרבה על השכר הממוצע במשק גם לאור תוכניותיו להתפתח לכיוון המקצועות הטיפוליים ובעיקר לאור תוכניותיו לפתוח קליניקה פרטית. אשר על כן, טוען הנתבע כי יש לחשב את שכרו לפי תקופות כך שעד ליום 9.7.22 לפי שכר של 10,000₪ לחודש ומיום 8.7.22 ועד לגיל פרישה יש לפצות את התובע על פי בסיס שכר של 16,000₪. התובע לא היה קטין כשנפצע, אולם, ברור שהוא טרם מימש את מלוא פוטנציאל השתכרותו עד למועד קרות התאונה. התובע טוען שהיה פותח קליניקה פרטית אולם מעדותה של גב' הלמר עולה שהתובע לא הצליח להתקבל לתואר שני טיפולי בפסיכולוגיה וניסה לעקוף את המכשול על ידי הסבה ללימודי עבודה סוציאלית. בנתונים אלה, פוטנציאל ההשתכרות של התובע בעת שנפצע היה רחוק מלהתבהר. אף לא הובאו ראיות ממשיות על הפוטנציאל הכלכלי שבמסלול החיים שייעד לעצמו התובע (או לסיכוי שמסלול זה היה מתממש). בנסיבות אלה נראה נכון להניח שפוטנציאל השכר שאיבד התובע הוא השכר הממוצע במשק ובהיוונו לשארית תוחלת חיי העבודה של התובע - 1,596,404₪.

הפסדי פנסיה- לטענת התובע, אין ספק שהוא זכאי לפיצוי עבור הפסדי פנסיה. נדמה כי לאחר שניתן צו ההרחבה במשק המחייב כל מעסיק להפריש פיצויים לקרן הפנסיה של עובדיו, אין עוד חולק כי הצדק הוא עם התובע. התובע פוצה על פי שכרו נטו וללא ניכויים ומשמעות הדבר שחלקו בהפרשות לפנסיה כבר הובא בחשבון. חלקו של המעביד בהפרשות עומד על כ- 10% מגובה שכרו של התובע. חלקו של המעביד בהפרשות עומד על כ- 10% מגובה שכרו של התובע וסה"כ הפסיד התובע עד כה 44,613₪ לעבר והתובע צפוי להפסיד 159,640₪ לעתיד. סכום זה יש להוון לפי מקדם היוון המתאים לסכום קצוב וחד פעמי שישתלם לתובע בעוד 27 שנים עם פרישתו וסה"כ עומד הפסדו של התובע בראש נזק זה על 91,952₪.

עזרת הזולת לעבר- התובע שהה באשפוז מלא עד ליום 1.2.07 ואח"כ טופל באשפוז יום. לטענת התובע, במשך כל התקופה, הוא נעזר באמו ובמטפלת לילה בשכר ולאחר מכן הוא שכר, בנוסף, עזרה לצורך תחזוקת הבית בו הוא מתגורר עם שותף. התובע לא העיד את האם, לא הביא ראיה על הכנסותיה (ומכאן – על שווי הזמן שהקדישה לו). הוא לא הגיש תיעוד ממשי כלשהו אודות העזרה שרכש בשכר למעט קבלות על סך 2,989₪ עבור מטפלת לילה מחברת נועם שירותי סיעוד. סביר שהתובע, פגוע ראש, היה מרותק למיטתו במשך זמן רב וגם נזקק להשגחה מרובה ולעזרה, אלא שהתאונה הייתה תאונת עבודה וככל שנזקק התובע להשגחה בפועל, היה זכאי לקבלה מהמל"ל או על חשבונו. התובע צירף לתיק המוצגים שהוגש מטעמו חשבוניות על סך של כ- 20,000₪ עבור מלונית שנשכרה עבור אמו בסמוך לבית החולים אולם אמו של התובע יכולה הייתה ללון גם בדירתו הריקה. עוד בהקשר לזה כדאי לציין שכאשר עזרה בשכר עולה פחות משהיית האם במלונית, עקרון הקטנת הנזק דורש תוספת שעות לעזרה מקצועית על חשבון עזרה יקרה יותר של בני המשפחה. מלבד מעט האסמכתאות שנזכרו לעיל, התובע לא תמך את טענותיו באסמכתאות של ממש. הדבר לא מנע מהתובע מלטעון לנזק בהיקף של 60,000₪ לשנה. איני סבור שראוי לפסוק פיצויים בראש נזק כזה על סמך סברות שאינן מבוססות על כל תיעוד, או אפילו סתם מידע ממשי. כל שניתן לעשות הוא להעריך גלובאלית את עזרת הזולת שקיבל התובע ב – 25,000₪.

עזרת הזולת לעתיד: התובע מבקש פיצוי על בסיס יומי כאשר שווי הפיצוי משתנה בין תקופות שונות בחייו עד לגיל תוחלת חיים ממוצע. עד לגיל 50, מבקש התובע פיצוי חודשי בסך כ- 4,000₪ לחודש (כ- 133₪ ליום), מגיל 50 ועד לגיל 70 מבקש התובע פיצוי לפי 5,500₪ לחודש (183₪ ליום), מגיל 70 ועד לגיל תום תוחלת חיים ממוצעת מבקש התובע פיצוי בסך 8,000₪ לחודש (כ- 266₪ ליום). סה"כ מבקש התובע סכום מופלג של 1,491,861₪. לטענת התובע, הוא חי לבדו ללא משפחה וללא חברים ומכאן צרכיו בתחום זה. הנתבעים טוענים שהתובע לא הוכיח כל עזרה לעבר, כיום הוא מתפקד ברמה שלא מצדיקה עזרה כלל וממילא יוכל התובע למצות את זכויותיו כנגד המל"ל אם יזדקק לעזרה בעתיד. התובע התבסס בטענותיו על תיעוד רפואי לפיו אין הוא עצמאי ואף זקוק להתאמת מגוריו אולם תיעוד זה נערך בסמוך לאירוע, כשנכותו הזמנית היתה גבוהה מנכותו הקבועה. כיום התובע מתפקד באופן עצמאי ואינו נזקק לעזרה ואף לא להתאמת הבית.

כאשר התובע לא הוכיח את עזרת הזולת שלה נזקק בעבר ולא הוכיח שהוא רוכש עזרת זולת בהווה, הוא גם לא הוכיח שירכוש אותה בעתיד. אוסיף לכך, שלכאורה, ככל שיהיה התובע זקוק לעזרה בעתיד, הוא יהיה זכאי לקבלה (במישרין או בעזרת מימון) מהמל"ל. לאור זאת איני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה.